דרום איטליה - נאפולי, פומפיי וחוף אמלפי, מסע בין פיצריות

מפרצים בכחול וטורקיז, גלים נשברים על חוף מצוקי, עיירות ציוריות עם בתים צבעוניים שנמשכות ממעלה ההר לנמל קטן כמו בנגיעת מכחול - זו בערך המחשבה הראשונה שקופצת לראש בשילוב המילים "דרום איטליה". במציאות, זה יפה בדיוק כמו בדמיון וכשזה משולב עם אתרים היסטוריים, טרקים בין כפרים, פיצה, יין לרב ועיר, מוטרפת והזויה שחוברה לה יחדיו זה עוד יותר טוב.

האם האזור מתוייר למות? כן. הכבישים צרים וצפופים? כן. האיטלקים חמים ועצבנים? כן. אז מה? לא גורע. מקום חובה, אבל אכן מומלץ להגיע מחוץ לשיא הקיץ.

פרולוג

פיצה נחשבת למאכל הפופולרי בעולם, המשפחה שלנו מאוד אוהבת פיצה. יש לנו טאבון בגינה ואני מכין פיצות בסגנון נאפוליטני עם בצק בתפיחה איטית לפעמים עד 72 שעות ומגוון שילובי קמחים, רטבים ותוספות - אני עושה הרבה התאמות ככה שסנהדרין הפיצות בנאפולי לא בטוח היה מאשר.

כשמיטל קוראת על איזה טרק בין עצי לימון, מעל מפרץ כחול ובין כפרים עתיקים, אני עדיין בודק דילים לחופשת סקי משפחתית ראשונה בלז ארק אבל אז היא מציינת שזה שעה נסיעה דרומית לנאפולי ומשהו עמוק בי נדלק.

הפחד מהיעדר מספיק שלג באפריל, טיסות ישירות של ויז לנאפולי והטענה האלמותית של מיטל שבאיטליה השיער תמיד מסתדר לה טוב יותר מכריעים את הכף - יאללה איטליה! מתחילים לתכנן.

עם או בלי ילדים?

מדובר ביעד מאוד רומנטי, שמשלב הרבה שוטטות בכפרים ציוריים, בין חנויות ומסעדות, שקיעות נהדרות, נסיעות נופיות ולבסוף עיר הומה (טוב, לא נהיה עדינים, עיר די לא שפויה) באזור מאוד מתוייר ועמוס (אפילו שנסענו באפריל שזה קצת "מחוץ" לעונה), ככה שאם להיות כנה, ליעד הזה עדיף להגיע בלי הילדים. אבל כשאין ברירה נהנים עם מה שיש והייתי אומר שדי הצלחנו.

טיפ למתכננים: באלאנס בין מסלולים לעיירות. לתחושתינו העמסנו קצת יותר מדי על הילדים ובשונה מהטיולים הרגילים שלנו הם לא קיבלו מספיק זמן זולה/מסך בסוף יום שהרבה פעמים כלל יותר מ 20 אלף צעדים (ככה זה כשלהורים יש FOMO קל).

לוגיסטיקה

כמה זמן? נסענו ל-8 ימים ברוטו עם ויז אייר שזה 6.5 ימים נטו כי נוחתים בצהריים וחוזרים מוקדם מאוד בבוקר.

רכב? שכרנו דרך אופרן ובשרשור מחברת Maggiore. זה 8 דקות הליכה מהטרמינל או שאטל (על אף שניסינו להימנע בדיוק מזה).

תהליך קצר בדוכן, קיבלנו Toyota C-HR חמודה במקום הרנגלר שהזמנו, אבל היא נתנה יתרון בדרכים הצרות ובחניות הצפופות וגם הייתה היברידית (לא סיימנו אפילו מיכל דלק אחד כל הטיול).

שילמנו מראש על ביטול השתתפויות וכל ביטוח אפשרי. בדרום איטליה זה סופר חשוב. גם כששאלו אם נרצה להוסיף על שירותי גרירה, בעצת אופרן הוספנו ושילמנו. שמענו אחר כך על כאלו שנתקעו וזומברו בתוספת גרירה יקרה על אף ביטוחים.

עם הרכב רצוי לא להכנס לנאפולי עצמה ולכן החזרנו אותו לקראת הסוף לפני היומיים האחרונים בעיר.

סטארטאפ נולד? פעם ראשונה שנסענו רק עם טרולי לכל אחד. בלי תורים בצ'קאין ובמזוודות, נכנס בקלילות לבאגאג', לכל אחד מזוודה עם דברים משלו. תכלס - תענוג.

לינה? הלינות הזמנו עם בוקינג. שני לילות במרכז ראבלו, מרחק שעה ורבע מהשדה, בעיר העתיקה, מקום שנקרא Casa Cecilia, משם לשני לילות בחווה קרובה לסורנטו (עשר דקות נסיעה) מול הים ומעל כפר דייגים חצי נטוש - Villa Puolo, ולבסוף שלושה לילות בנאפולי, ב B&B חמוד בשם BB Casamatta

לתוכנית המסלול בקיצור - לחצו כאן

יום ראשון - נפלאות ראבלו, דרום איטליה בפרצוף

אנחנו מגיעים לראבלו בשעת אחה"צ מוקדמת. כולה שעה וקצת נסיעה משדה התעופה ולאורך הדרך יורד גשם. אבל כשאנחנו מגיעים לראבלו הכל מתבהר ומחייך אלינו.

הדירה שלנו נמצאת ממש במרכז הכפר ויש חניה שאמורה לעלות 20 יורו ליום במרחק הליכה. בעלי הדירה קובע איתנו מראש להפגש בחניית האודיטוריום. מחכים לו, מצלמים את הנוף מהמצוק ופתאום הוא מגיע עם וספה ירוקה חבוטה, מברך אותנו בצ'או ארוך ואיטלקי - קלאסי.

בתוך החניון המחסום למעלה ואין שומר (למעשה לא הזזנו את הרכב יומיים ולא שילמנו כלום). הג'יפ המרווח של האיטלקי גם נמצא שם. מעבירים את המזוודות לג'יפ, הוא מסיע אותנו לכניסה לחלק ההיסטורי, ליד נוף מעלף, חוזר לחניה עם הג'יפ, אוסף את הוספה וחוזר כדי להנחות אותנו לדירה.

הוא מעמיס בנונשלנטיות איטלקית לא יעילה בעליל שתיים מהמזוודות על הוספה ואנחנו מתחילים לעקוב אחריו נוסע מהכיכר הראשית דרך הסימטאות (שהן רק להולכי רגל כן?) בעליה עד ההגעה לדירה שבאמת אין מה להגיד, נמצאת באמצע של האמצע של הכפר. והאמת נותנת הרגשה כזאת נהדרת, תחושה מקומית וחשק עז לחקור את הכפר רגלית.

הדירה מאוד מרווחת, עם מרפסת שמשקיפה על הכנסיה, העיר העתיקה ומרפסות תחת גפנים. היא מעוצבת בחן דרום איטלקי - יענו כמו מסרט דל תקציב של שנות ה 70, אבל מספקת את הסחורה והופכת ביומיים הקרובים לביתינו מחוץ לבית.

השעה בערך ארבע ואנחנו ממהרים להספיק להיכנס לוילה רפאלו, שנמצאת שתי דקות הליכה מאיתנו וממש על הכיכר הראשית של הכפר. יש לה גנים יפיפיים, חדרים מקסימים והנוף ממנה על המצוק והים מחסיר פעימה. אומרים שהוילה השניה בראבלו - וילה צ'ימברונה מדהימה אף יותר (והאמינו לי זה לא קל), לא הספקנו להיות בה אז לא יודע להעיד.

עם אור דמדומים אנחנו משוטטים בסמטאות הנהדרות של הכפר, שותים קפה, אוכלים גלידה, מוצאים אפילו מוזיאון אומנות קטן בחצר כנסיה ישנה והולכים לדירה לנוח קצת במרפסת. לערב הזמנו מראש מקום במסעדה פיצריה ששייכת לבת דודה של בעלי הדירה ומסתבר שמאוד פופולרית כי אם לא היינו מזמינים לא היה שום סיכוי לשבת שם.

שם המקום הוא Mimi Pizzeria, המיקום 10, אנחנו הולכים ברגל מהדירה דרך מלא סימטאות צרות ונוף מענג, 7 דקות הליכה. מרגישים הכי מקומיים. בפנים נעים וכיף, בחוץ ממש קר - כבר 10 מעלות.

מבחינת האוכל - הזמנו את הפיצות הכי מומלצות, טרטר בקר ויין הבית - נראה ליגה ראשונה, אבל, או שאנחנו כבר פלצני פיצות או שקצת נפלנו, כאן הייתי נותן ציון של 7 על הטעם. עדיין היה מאוד כיף, קינוח קרם ברולה טעים וחזרה לדירה בחושך, בסימטאות המוארות באור נגוהות.

היום השני - טרק מהאגדות, מעבורת וסדנת פסטה

קמים בבוקר וקופצים לכיכר. יש כמה בתי קפה פתוחים. מסתבר שארוחת בוקר זה רק מאפה ומשקה, אבל מפנים אותנו לאיזה מעדנייה באיזה סימטה שיוצאת מהכיכר שבה גם מכינים כריכים.

וואו, הבחור אוסף לנו דברים מעלפים מהמעדנייה - גבינות, נקניקים, זיתים ועגבניות מיובשות בתוך ג'בטה שהוא דוחס בטוסטר. אנחנו אוכלים חלק בבית קפה בכיכר עם קפה וכמה מאפים ואת השאר אורזים לדרך.

היום התכנון הוא לטייל בטרק הלימונים - טרק בין הכפר מינורי לכפר מאיורי, לאורך המון עצי לימונים, על המצוק, דרך עתיקה בין הכפרים ונוף, אוי אלוהים אנא עזור לי, איזה נוף על המפרצים והים והעיירות. בדרך יש גם כמה מקומות לעצור לאיזה גרניטה מרעננת או לימונצ'לו חזק.

מינורי נמצאת מרחק קצר ברכב מראבלו, אבל צריך גם למצוא חניה וזה לא משימה פשוטה. בעלי הדירה לא מבין למה לא ללכת ברגל כבר מראבלו, חבל להזיז את הרכב, וואלה צודק. הוא מראה לנו את מינורי ממש במורד המצוק ומהיכן לרדת לשם, ממש קצת אחרי חניון האודיטוריום. המחשבה של טיול יום בלי הרכב משחררת ומדרבנת ואנחנו הולכים על זה.

זו אכן דרך נהדרת אבל הירידה מראבלו למינורי לא פשוטה. זה המון, אבל המון מדרגות ועל אף שאנחנו בכושר טוב עם ההגעה למינורי הרגליים של כולנו רועדות. אנחנו מתיישבים במדרחוב של מינורי לאיזה נשנוש ורענון.

רק שם בעצם אנחנו יוצאים למסלול הרשמי שתכננו, הרבה עליות ואחריהן ירידות ואז עוד עליות, זה מאמץ אבל לא כלכך נורא ובלי עצירות לוקח איזה שעה וחצי באיזי. אנחנו עוצרים מול הנוף להשלמת הכריכים מהמעדנייה ומגיעים למאיורי בשעות הצהריים. הדרך מיותר לציין עולה על כל דמיון או תמונה.

מאיורי חמודה, פחות זוהרת משאר הכפרים באזור, בטח מראבלו או אמלפי ופוזיטנו, היא באמת מקומית יותר ופחות מתויירת. אנחנו מוצאים מסעדה מומלצת בגוגל והולכים לאכול. המסעדה מפוצצת, בעיקר מקומיים שבאים לאכול ארוחת סוף שבוע.

איכשהו מסדרים לנו שולחן. אוכלים דגים, פירות ים ופיצה. טעים. אבל לא ברמה של המלצה מיוחדת. שבעים ומרוצים אנחנו משוטטים לנו עד לנמל בספונטניות ומשם אנחנו מחליטים לקחת מעבורת לאמלפי.

אמלפי

המעבורת זו חווייה לילדים והנוף של אמלפי כשמגיעים מהמעבורת הוא נהדר. אמלפי יפיפייה אבל מתויירת לעייפה, מפוצצת אנשים, שלל מלכודות תיירים אבל גם פינות קסומות ומלאות חיים, דואמו נהדר עם נוף של כל המקום ומדרגות אלמותיות.

אנחנו סופגים את האוירה, קונים לילדים קצת מזכרות, עוד איזה גלידה, קפה, נשנושים וחתכנו חזרה לראבלו באוטובוס. יש לנו דד ליין, הזמנו לערב סדנת פסטות בראבלו! כבר קנינו כרטיסים לאוטובוס אבל כבר כמה פעמים שהוא עובר מולינו בלי לעצור, מפוצץ באנשים.

ביאושינו אנחנו חוברים לעוד זוג ישראלים ולוקחים מונית ספיישל שתיקח אותנו 20 דקות למעלה במעלה ההר חזרה לראבלו. המונית מתקזזת עם החניה שלא שילמנו. האמת היא אפילו לא מתקזזת, כפרות :)

הפסטה שהשתבשה

מצאנו פרסום בפורום מטיילים על סדנת פסטה (ליתר דיוק, הכנת ארוחה איטלקית מלאה) ועוד בעברית ועוד בראבלו. אנחנו משפחה שמאוד אוהבת אוכל ולבשל והקונספט קסם לנו בגלל הילדים והעברית. למעשה, זו הייתה הסיבה שלא עשינו כוכב רק מסורנטו, אלא התחלנו מראבלו.

העובדה שיכולנו בערב ללכת ברגל לסדנא רק הוסיפה לכיף ולהמשך התחושה שאנחנו כבר ממש תושבי ראבלו לכמה ימים. בשקט, בלילה, אחרי שרב התיירים נעלמים, היא שלנו, ביחד עם התושבים.

מגיעים לסדנא. שממוקמת בבית פרטי בראבלו מול נוף מרהיב של המפרץ. אחר כך אנחנו גם רואים משם זיקוקים ממאיורי לכבוד הפסחא. מראה נהדר. בחדר שולחן אחד עגול, אחד מרובע שמתאים ל 4-5 אנשים ומכונת פסטה אחת. מסתבר שמי שמשווק את הסדנא הוא לא מי שמבשל אלא רק מי שמתרגם, מי שמובילה את הסדנא היא השכנה האיטלקיה שלו. היא מדברת מעט אנגלית ופחות מתקשרת עם הילדים.

בחדר כבר ממתינים זוג צעיר ומקסים בירח דבש שהגיעו קצת לפנינו. מרגע זה והלאה למעשה הם רק יושבים שם ולא עושים דבר חוץ מלהסתכל עלינו. אנחנו מתחילים לערבב ביצים וקמח, כל שקילה, כל שאלה, מופנית לשכנה, בדיעבד היינו יכולים באותה המידה לקחת גם סדנא באנגלית ולתרגם ישירות לילדים.

אנחנו עובדים בטור, כי יש רק מכונת פסטה אחת. הזוג הנשוי מסתבר כבר עשה סיבוב לפני שהגענו ועכשיו הוא מחכה שנסיים. לפחות הם מאוד נחמדים וכיף לדבר איתם. הילדים רעבים ומגישים להם פיצה קרה כי הכירה לא עובדת, הילדים קצת מתבאסים אבל אוכלים.

את הפסטה מייבשים בחדר אחר, את הרוטב כבר הכינו מראש, את הברוסקטות הכינו מראש, אנחנו תוהים מה בדיוק אנחנו מבשלים בעצמינו כשמתחילים לערוך את השולחן בכלים חד פעמיים.

הזוג בירח דבש עדיין לא עושה כלום. מסתכל עלינו ומדבר איתנו. הפסטה מגיעה מעורבבת לארוחה, לא ראינו אותה במים, לא יודעים כמה זמן צריכה פסטה טרייה, לא הכנו את הרוטב ולא ערבבנו. לצד הפסטה (הטעימה סה"כ) מוגש יין, שהשכן מכין לבד. היין מאוד בוסרי ואנחנו לא כלכך מתחברים. הקינוח גם הוא בקונספט דומה - פחזניה קשה, שמגיעה מוכנה והילדים עוזרים להכניס קצפת שהוכנה מראש לתוכה.

בשורה התחתונה פער גדול בין הציפיות לתוכניות ובמחיר לא נמוך. משיחה עם המארח נראה שהוא מכיר בכך שמשהו כאן לא התממש, אולי היה כאן משהו חד פעמי ואנחנו ממליצים לו על מקצה שיפורים. הוא מציע לנו לא לשלם, הוגן, אנחנו מחליטים לשלם חצי.

לימים, למרות האכזבה החד פעמית, הסדנא כן עושה לנו חשק ועם המכונת פסטה של סבתא רחל אנחנו מכינים עם הילדים בבית אחלה פסטה ביתית - עשר דקות ביוטיוב מספיקים לנו בשביל להשלים את המידע החסר.

היום השלישי - הדרך האמלפית

אתמול היה יום ארוך עם סיומת מפתיעה והילדים מושכים את השינה.

מיטל מפנקת אותי בקפה ממקינטה, אורות הבוקר צובעים את ראבלו בקסם שקט מהחלון. אני יוצא למעדנייה שלנו להביא כמה כריכים ארוזים, הרחובות ריקים, איש מבוגר סוחב סל קניות במעלה הסימטה, חנויות מתחילות להתעורר.

היום אנחנו נוסעים בדרך הכי מפורסמת באיטליה, הדרך האמלפית, עוצרים בין נקודות תצפית ועיירות ומסיימים בסורנטו.

**סיפור אמיתי על הדרך האמלפית - בתקופות עמוסות, כמו פסחא, כמו הקיץ, סופי שבוע, רק רכבים עם לוחית רישוי המסתיימת במספר זוגי יכולים ליסוע בדרך ביום אי זוגי ורק זוגיים ביום עם סיומת אי זוגית. כמה שנשמע הזוי, אשכרה נכון. שיטה דרום איטלקית לויסות תנועה שאף אחד לא מבין, כולם מתבלבלים והדוחו"ת עפים. בררנו שביום שלנו זה כבר לא תקף ויצאנו לדרך.**

בגלל שכבר היינו באמלפי אתמול, אנחנו נוסעים בדרך היפה אל מקום קסום ויפה שנקרא פיורד דה פוררה (Fiordo di Furore)קצת לפני העיירה פריאנו. זה מקום מאוד מיוחד. מן חוף שיורדים אליו מגשר במדרגות תלולות, הקשת של הגשר מייצרת זוית מדהימה של הנקיק, יאכטות מגיעות ויוצאות עם תיירים כדי לראות את הזווית. קשה להחנות, ממש מעבר לגשר צמוד לקיר המצוק. אבל שווה את המאמץ. אנחנו יושבים מול הנוף על החוף ואוכלים כריכים.

משם, ממש שניה אחרי הגשר יש מסעדה שיושבת על הנוף. פשוטה וחמודה. יש לה גם חניון משלה לאורחים. אנחנו שותים איזה אפרול ומיץ, מול הנוף הכחול והמרגיע וממשיכים בדרך המדהימה עד לפוזיטנו.

פוזיטנו

פוזיטנו היא ללא ספק העיירה הכי יפה באזור, היא פשוט גלויה, היא נמצאת בסקאלה משלה, לוקחת את אמלפי, ראבלו, סורנטו ולדעתי גם את קפרי בקלות. אז מה אם היא גם נורא מתויירת.

אנחנו מחנים באחד החניונים הראשונים שאנחנו רואים בכניסה לכפר. יש מלא, ואם ממשיכים למטה יש עוד. המחיר שערורייתי! 8 יורו לשעה עם מינימום 3 שעות. המלצתי, בזבוז הזמן בלמצוא חניה חינם או זולה יותר לא שווה את המאמץ, או שמשלמים או שמגיעים לשם עם אוטובוס. בפועל 3 שעות לא מספיקות לנו בפוזיטנו ואנחנו מבלים שם את רב היום.

מהחניה יורדים בשביל שמשקיף על המפרץ המהמם עם כל הבתים של פוזיטנו מסביב, כל המסעדות והחנויות, הכנסיות, היא יפה שזה כואב. חותכים לאיזה סמטה וזורמים למטה, הולכים לאיבוד ובטעות מגיעים לחוף ים יחסית בלי הרבה אנשים. התקופה היא אפריל, כשיש שמש ממש חם, כשאין צריך לשים שכבה ארוכה, אבל היום כלכך נעים שאנחנו מתחרדנים בחוף, מרימים את המכנסיים ומשכשכים במים, הולכים לאיזה מערה שנמצאת ליד ונהנים מתחושת החופש.

מהחוף אנחנו מתניידים בדרך יפיפייפה לצד רצועת המים, עד שאנחנו מגיעים לאזור הנמל והחוף הפופולרי יותר, היכן שהמרכז הסואן של הכפר וכל המעבורות, כנראה אחד החופים היותר מצולמים באזור. שם כבר יותר קרחנה והריח מהמסעדות מדגדג את החושים.

מוצאים מסעדה - כן, מתויירת, כן, במקום עם הנוף והים והבריזה לפנים, כן יקרה וכן - ממש טעימה ומבלים לנו בה איזה שעה. למסעדה קוראים La Cambusa. והמלצה אישית שלי היא לקנח עם טירמיסו לימון. פעם ראשונה שטעמנו ופשוט נפלא.

אחרי המסעדה אנחנו מתחילים לעלות במעלה פוזיטנו בכיוון כללי של החניון. בדרך יש המון חנויות, גלידריות, חצרות יפיפיות, כיכר מיוחדת מול הכנסיה הראשית - מוזיאון קטן לידה. מיטל קונה כפכפי עץ שמייצרים לה במקום בזמן שאנחנו מקנחים עם איזה קרפ וגלידה. קשה להסביר אבל יכולנו להמשיך עוד ועוד.

בלית ברירה בסוף אנחנו מגיעים לרכב, הזמן עובר ביעף. אני מעדכן את הבנק בטלפון שאני עומד לשבור קופת חיסכון בשביל לשלם לחניון ואנחנו יוצאים לדרך לכיוון סורנטו.

פיאט פונטו ברברס

בבית החווה המשופץ, לצד כרמים ושדות ונוף מהמם של הים והר וזוב ברקע, אנחנו פוגשים את בעלי הנכס. מקום מאוד יפה ונעים, רמת תחזוקה בינונית פלוס, חדר מעוצב יחסית לסטנדרט הכפרי ומאוד מרווח. אנחנו עשר דקות ממרכז סורנטו. זירו קר ביד מול הנוף, מתלבטים מה לאכול, מסתבר שבמרחק הליכה קצר במורד הגבעה יש כפר דייגים קטן עם כמה מסעדות. הירידה לשם מאוד תלולה וגם ההגעה עם הרכב מאתגרת, אבל בעלי הצימר מספר שאם נגיד שאנחנו מתארחים אצלו, ייקחו אותנו ברכב למעלה אחרי האוכל. יאללה, קנינו. מקלחת זריזה, מתלבשים חם ויוצאים לדרך.

את הירידה אנחנו עושים תוך כדי שקיעה מטורפת על נמל הדייגים הקטן. הכפר באמת פצפון, יש ארבעה בתים ושלוש מסעדות, רק אחת פתוחה Ristorante Don Vito מגיעים אליה ו... וואו, איזה הפתעה! אוירת טברנה איטלקית, מקום יפה, נוף למזח בשקיעה, תנורי חימום, ריח נהדר באויר.

לאט לאט מתחיל להתמלא המקום בסועדים מקומיים שבאו לחגוג ארוחה - רק לראות אותם עוברים את כל המנות, המשקאות והשלבים של הארוחה זה חווייה אנתרופולוגית. איך האוכל? ממש מצויין. באופן מפתיע אנחנו אוכלים את הפיצות הכי טובות שאכלנו עד כה, דגים ופירות ים לנשנוש בצד, יין מעולה שאפשר לשתות חופשי כי לא נוהגים, אינטראקציה טובה עם המלצר שהייתה בעצם הכי חשובה. למה? כי מסתבר שבסוף הארוחה הוא זה שגם מכניס אותנו לפיאט פונטו חבוטה, בלי חגורות, מראת צד אחת, שריטות בטירוף ונותן לנו טרמפ חזרה לחווה.

הנסיעה הזאת הייתה משהו שהילדים מדברים עליו עד היום. הם נהנו בטירוף. אנחנו נחרדנו. כדי לצאת משם באוטו היינו ממש צריכים לשפשף בקצוות את הרכב בסמטאות היציאה מהמזח, כל רכב אחר פשוט לא היה עובר, בטח לא שלנו, עולים בסיבובים כלכך תלולים, שבנקודה מסויימת פשוט לא ניתן להסתובב, הנהג נכנס לאיזה מפרץ, מצליח להעביר את הרכב בגבו לעליה ונוסע במהירות מטורפת וחושך מוחלט לאחור ברברס עד שמצליח להסתובב במן צלחת חריקה שכזאת ומשם בטיסת ירח עד לכניסה לחווה. אמרנו הגומל בלב.

יום רביעי - קאפרי, הקאות וסורנטו

קמים יחסית מוקדם בבוקר. בחדר אוכל/סלון של המלון בוערת אח ואנחנו האורחים היחידים היום. ארוחת הבוקר היא בסגנון דרום איטלקי, לחם קשה ולא אכיל, קצת ירקות, פירות וקפה. האוירה מחפה על האוכל והשיחה עם הבעלים שמספר על ההיסטוריה של המקום מעניינת מאוד.

אנחנו מזמינים מקום במעבורת מסורנטו לקפרי. לוקחים מפה מהמלון ותוך עשר דקות מגיעים לחניון הנמל בסורנטו (שפתוח עד 19:00), מוצאים את החברה איתה הזמנו ומגלים שבעונה שלנו לא היה קורה כלום אם גם לא היינו מזמינים מראש.

היום מעונן חלקית ויש ענן שיושב על ההר באנה קפרי, בדיוק היכן שהרכבל. עולים על המעבורת, עומדים כל הדרך בקומה העליונה הפתוחה וסופגים את הנוף עד לקאפרי. נבו מראה סימני בחילת ים קלה ולבסוף באמת גם מקיא.

קאפרי

את קאפרי ניתן לחלק לשלושה חלקים: 1. אזור הנמל, עם המעבורות והסירות שלוקחות אותך למערה הכחולה, למערות אחרות או לסיבוב מסביב לאי 2. העיירה קאפרי ו 3. העיירה אנה קפרי - שתיהן נמצאות בשני קצוות של האי.

נתחיל מהסוף כי יש הרבה ויכוחים סוערים על קאפרי - אז כן היא מאוד, אבל מאוד יקרה, נובורישית ואקסקלוסיבית, כן מתויירת בטירוף, כן יש גם נופים מעלפים ברצועת אמלפי ולא רק בה אבל וואלה - היא משגעת, כיפית ויש מגוון דרכים לטייל בה, לחוות אותה ולאכול בה ולא היינו מוותרים עליה בשום אופן. ללא ספק יום מוצלח מאוד.

עם ההגעה לנמל מתלבשים עלינו מגוון נהגי סירות עם שלל הצעות. אחרי בחינה, השוואה ומחשבה אנחנו מבינים שעם הילדים למערה הכחולה נשרוף חצי יום ולא בטוח אפילו נצליח לראות אותה. מחליטים לוותר ולוקחים סירה פרטית עם נהג חמוד דובר אנגלית, שלוקח אותנו מסביב לאי לאורך רצועת החוף לראות 4 מערות אחרות, מהממות ומיוחדות.

הסירה רק שלנו, כיף אמיתי, יונתן בטרפת, מבסוט, שותה את הרגע. אבל הגלים גבוהים ומטלטלים את הסירה הקטנה ונבו נהיה יותר ויותר לבן. לבסוף, אחרי המערה האחרונה הוא מקיא את נשמתו ומוכן כבר לקפוץ למים הסוערים רק לא להיות בסירה.

הנהג, עוד לפני שיצאנו מציע לנו אלטרנטיבה מעניינת שעכשיו אנחנו לוקחים בשתי ידיים וזה להוריד אותנו במזח אחר, מבלי לחזור לנמל, משם יש מסלול עם מדרגות תלולות העולה לאורך המצוק והמפרץ הכי מפורסם של קאפרי אל העיירה קאפרי עצמה. הליכה של איזה 40 דקות אולי שעה עם עצירות.

אנחנו יורדים במזח הנטוש. מוצאים את עצמינו לבד לגמרי. באמצע שום מקום. תוהים אם נעקצנו עד שאחרי הליכה קצרה אנחנו רואים את המדרגות ומתחילים לטפס. לאורך רב המסלול לא ברור לנו אם אכן המסלול יוביל אותנו למקום נורמלי, נגיש ואמיתי אבל בסופו הפלא ופלא אנחנו ממש נוחתים על רחוב אבנים מהמם ישר בתוך קאפרי. מול הנוף עוצר הנשימה שהחשש בעליה קצת מנע ממנו להסתכל בו ממש - עשינו את זה!

בקאפרי אנחנו משוטטים ומתפעלים מחנויות היוקרה מסביב, אוכלים איזה גרניטה וגלידה בתוך לימון, מבקרים בגני אוגוסטוס ואז הולכים לאכול במן איזה חנות מקומית (טוב הגזמתי, לא בטוח שבקפרי יש דבר כזה מקומי) עם מלא סוגי מאכלים - לזניות, פיצות שונות, ארנצ'יני ועוד שלל דברים.

מזמינים מראש, אוכלים בעמידה או יושבים ליד הדלפק. זו הייתה הפתעה (ואני לא זוכר את השם) אבל הכל היה טעים ומיוחד, מחיר סביר לגמרי, קפה מעולה. סגר לנו יופי, יופי את פינת א.צ.

תחנת האוטובוס של קפרי נמצאת ממש ליד הכיכר הראשית מול הנוף, התור ארוך ונראה מייאש ולידו מוניות שנראות כמו מתוך סרט של אלוויס, מקושטות, ממש פריטי אספנות ואנחנו מחליטים לקחת אחת כזאת לאנה קפרי. גם בשביל הנוחות וגם בשביל החווייה. עשרים יורו ונסיעה נעימה, מול נוף פנטסטי.

אנה קפרי

אז היא מרגישה קטנה בהרבה מקאפרי ומתוקונת אמיתית. בפועל מרגיש שיש בערך רחוב אחד וחצי אבל יש גם הרבה מאוד סמטאות קטנטנות מסביב. היא הרבה יותר אמיתית, יותר מתפוררת, בלי חנויות היוקרה והאמת שיש בה הרבה מה לעשות - לעלות עם רכבל ולראות את הנוף מההר, ללכת לוילה סן מישל, המוזיאון האדום, הליכה יפה למטה לנמל, שוטטות בסימטאות ודרינק במסעדות.

אבל, כשהגענו ישב עליה ענן. אז ויתרנו על הרכבל (שחבל כי הילדים מאוד רצו ובנינו על זה) והלכנו ל כנסיית סן מישל (Church San Michele) למה? כי התבלבלנו עם וילת סן מישל וכך הגענו בטעות לכנסיה הכי מרהיבה שהיינו בה בטיול, עם רצפת פסיפס שלא מהעולם הזה שלא ניתן לדרוך עליה והולכים בשבילי עץ מסביבה, וואו, אין מילים. הדרך לכנסיה הייתה חסומה ואילצה אותנו ללכת בסמטאות האמיתיות של אנה קפרי כדי להגיע אליה, סמטאות לא מיופיפות, מתפוררות קצת, תחושה אמיתית פתאום.

את שאר הזמן באנה קאפרי בילינו באיזה מסעדת רחוב, דרינקים, אפרול מפנק, ילדים עייפים, קינוח, קלפים, רגע של אתנחתא. הבנו שהיה יום ארוך, כבר אחה"צ ואנחנו מחליטים לחתוך לנמל. שוב אוטובוסים מפוצצים, שוב לוקחים מונית מפנקת, שוב יקר, שוב קלאס.

את הכרטיסים בחזור קונים בלי בעיה במקום. הבעיה העיקרית הייתה לשכנע את נבו להיכנס שוב פעם לכלי שיט במים. צלחנו את האירוע ואת הנסיעה, העברנו את הרכב מחניון הנמל לחניון במרכז סורנטו ויצאנו לשוטט בעיר.

בחזרה לסורנטו

סורנטו היא עיר גדולה, אבל המרכז שלה ממש חמוד. כשנקודת הציון שלו זה המדרחוב שמתחיל מכיכר טאסו. מלא שווקים, מסעדות, מדרחוב וחנויות. שם גם התחלנו להרגיש את התכונה סביב האליפות המתקרבת של נאפולי ואוירת החג שהתעוררה ברחובות. זה כלום, אפילו לא קצהו של מה שהלך בנאפולי אבל ההכרה בזה התחילה לבעבע.

השיטוט בסורנטו מרגיש בעיקר לא מספיק כאילו יכולנו לעשות את זה הרבה יותר, חנויות כיפיות, מלא שטויות בשווקים, אוכל רחוב, תצפיות, ראינו כיכרות וגנים אבל בלית ברירה כבר נהיה מאוחר והייתה לנו הזמנה לארוחת ערב במקום מפורסם עם תפריט של 50 פיצות שונות, מוסד בסורנטו - Pizzeria Aurora. מקום באמת שווה, ממש מול הכיכר הראשית - כיכר טאסו. קשה לדעת מה לבחור מרב מבחר, טאבון עצום. שתינו יין שרדונה ממש משובח. הפיצות אין מה לדבר היו טובות, אבל, לא משהו שהרגשנו שמתעלה על הפיצות שאנחנו מכינים. תחושה שהלכה והתגבשה בנו ככל שאכלנו יותר ויותר פיצות (למעשה אין יום שלא אכלנו פיצה), התרגלנו לטוב.

יום חמישי - הדרך לנאפולי עוברת בפאדיחת ווזוב ובשיא פומפיי

היום אנחנו עוזבים את סורנטו. מחזירים בסוף היום את הרכב בשדה וישנים בנאפולי. יש לנו סיור מוזמן בעברית בפומפיי אחה"צ, העיר שרק מבניה שרדו לספר על ההתפרצות הגעשית המפורסמת של הר ווזוב. הזמנו דרך בחור שנקרא ליאור נאפולי. משהו שמיטל כבר שריינה הרבה זמן מראש. שאמור היה להכניס את הילדים לעניינים (פירוט על הסיור המדהים הזה ניתן למצוא בבלוג)

את תחילת היום שריינו למסלול בהר הגעש ווזוב. קצת טבע אחרי כל העיירות. שעה וקצת נסיעה מאיתנו עת הבנו את גודל הטעות. ידענו שצריך להזמין באינטרנט, אבל תיכננו לעשות את זה במקום או אז גילינו שאין קליטה בהר. שיש נקודות ספורות שבהן יש וייפיי להתחבר אבל הן דורשות ליסוע לא מעט במעלה ההר. לוקח זמן בעליה להגיע אליהן. עד שכבר מצליחים מסתבר שלא רק מומלץ להזמין כניסה באינטרנט אלא אין שום ברירה אחרת וגם מסתבר שאין מקום, גם לא ל 7 ימים קדימה! איך יכול להיות? זה הר ענק. מסתבר שיש מגבלת מקום.

מתלבטים מה לעשות, הבטחנו לילדים להסתכל לתוך לוע של הר געש, ברטוב של העין. נתקענו. אנחנו מאוד, אבל מאוד כועסים על עצמנו ורגע לפני יאוש, שומרת היערות בעמדת האינטרנט אומרת שיש מסלול שניתן לעשות בטבעת החיצונית יותר של ההר, התלבטות, האם שווה להמשיך? מחליטים לנסות להיות ישראלים ולקוות שיכניסו אותנו בכל זאת, מקסימום נעשה את המסלול.

בשביל להגיע למפתח ההר, צריך לעלות עד קצהו, להחנות בחניונים יעודיים, לשלם על החניה ואז לשלם שוב על שאטל שייקח אותנו לכניסה. ממש תרגיל איטלקי מעצבן וגם הסיבה שהממשלה מאפשרת כרטיסים רק באינטרנט, להמעיט את עצימות המאעכרים. הישראלים/סינים/אמריקאים רוטנים ועולים על השאטל, רב האירופאים מוחים בדרכם ועולים ברגל את המסלול המפרך בין החניון לכניסה להר.

בכניסה כמובן שמנפנפים אותנו לעזאזל ואנחנו יוצאים למסלול במקום.

המסלול מתחיל קצת בירידה מהכניסה ללוע ההר. הוא מאוד יפה, רואים ממנו נוף על כל מפרץ נאפולי, רואים את הבזלת מסביב וניתן ללכת בו הרבה מאוד ויש מגוון מסלולים. אנחנו הולכים רק שעה לכל כיוון. אי אפשר להגיד שאנחנו לא נהנים, אבל ההנאה מהולה בבאסה על הפספוס.

שעתיים אחרי זה, בעודינו מסיימים ארוחת צהריים מול העתיקות של פומפיי ונכנסים לסיור המודרך, כל הבאסה נשטפת לחלוטין החוייה המכוננת הזאת שמציתה את הדמיון, מרגשת ומרתקת - פומפיי.

לנאפולי אנחנו מגיעים סביב שבע בערב. כבר חשוך. המונית שלקחנו מהשדה מורידה אותנו מול הבניין בו אמור להיות ה B&B. מיטל בלחץ. קראה מלא דברים על נאפולי ולא רוצה להסתובב בלילה. בדרך במונית כל העיר דגלים של קבוצת נאפולי, סרטים בכחול לבן בין מרפסות, גרפיטי בכל מקום. העיר בטרפת סביב הזכיה הקרבה באליפות, פעם שלישית אי פעם ופעם ראשונה מאז מאראדונה הגדול בשנת 90.

חדר בריחה

הבניין בו שוכנת BB Casamatta נראה כמו הבניין של מרקו מגינואה. עוד

רגע אמא שלו יוצאת מהמרפסת וצועקת "מרקו, מרקו".

להגיע בחושך, פעם ראשונה מרגיש מחשיד. זה במרכז הרובע ההיסטורי של נאפולי, הרחובות ללא ספק מלוכלכים, כולם נוסעים כמו משוגעים, רעש ותכונה באויר.

אנחנו מתחילים לבצע את פרוטוקול ה Self Checkin שקיבלנו במייל. מפעילים את הילדים. יש קוד מיוחד לשער הברזל הגדול בכניסה שמוביל לחצר הבניין, משם עולים שלוש קומות במדרגות ומגיעים למקום עם מגוון תיבות דואר ושלט קטן. צריך לבחור תיבה מתאימה, להקיש קוד אחר. הקוד פותח תיבה שמוציאה מפתח אלקטרוני. המפתח האלקטרוני פותח את הדלת שמובילה ללובי שממנו בעוד דלת נכנסים למתחם ה B&B ואז - וואו! כמה יפה שם, כמה מעוצב, איזה חדר מעלף, איזה כיף. האזור שבו עושים א.ב. ריק עכשיו אבל נראה סופני, בא לנו כבר לשבת שם ביום שלמחרת לקפה של בוקר.

הפיצה הכי טובה בטיול

רעבים ממש ולמרות החששות של מיטל מתארגנים ויוצאים לחפש מקום לאכול. אני מבטיח שלא נתרחק. במקרה, ממש חמישה צעדים מחוץ לבניין שלנו יש פיצרייה. היא נראית חמודה מבחוץ ויש תור. מבפנים היא עוד יותר מתוקה.

והפיצות? הכי טובות שאכלנו ונאכל בטיול. Pizzeria Imperatore 1906 המלצה אישית - הפיצה עם הקרם זוקיני. אנחנו מזמינים שתי פיצות מיוחדות, ראשונות ויין ומתענגים על כל ביס. המתח יורד ואנחנו מתחילים להישאב לריחות, לרעשים ולטעמים - סיפור האהבה שלנו עם נאפולי מתחיל.

כמה צעדים ממול המסעדה יש סמטה עם גרפיטי עצום של מאראדונה, יש הרבה כאלו בעיר והדגלים והשלטים בכל מקום שואבים איתנו לשוטטות ממש בקטנה בסביבת הדירה עד שאנחנו חוזרים ומתרסקים לשינה. מסתבר שהמיקום שלנו קטלני, קרוב לכל מקום ברגל, אזור עם אוירה מחשמלת. וזהו, בלילות שאחרי אנחנו כבר מסתובבים בנאפולי בחופשיות (תחת קצת מגבלות) כמו בכל עיר אירופאית אחרת.

היום השישי - נאפולי על מלא מלא

.

יום בעיר, אך לא בהיר. נאפולי שוקקת, הומה, מלוכלכת ומטריפה. עם מזג אויר חורפי שכולל לסירוגין טפטופים, גשם חזק ואפילו מכת ברד רגע לפני שמש ושמיים בהירים.

את היום אנחנו מתחילים בארוחת בוקר שיקית, עם וייבים תל אביבים במלון המעוצב למשעי שלנו. ממשיכים לסמטאות העיר ההיסטורית שאנחנו בתוכה, בוחנים את השווקים שמוכרים כל פסל אפשרי של שחקני נאפולי ובמיוחד של מאראדונה (נבו חולה הכדורגל ממש נגנב) הולכים לאורך רחוב Via dei tribunali, טועמים מכל הבא ליד ומגיעים לכנסיה סופר מעניינת שכל החזית שלה בנויה מאבני בזלת שנקראית Chiesa del Gesù Nuovo.

אנחנו ממש מתאפקים רק לנשנש ולא לאכול כי בשעה 13:00 מחכה לנו סיור עם מדריכה, שהיא גם שפית ומקומית שנקראית אנה (יש עליה הרבה פרטים והמלצות בפייסבוק) לסיור אוכל בנאפולי. בשביל להגיע אליה ליד הרובע הספרדי, אנחנו הולכים חלק גדול מהרחוב הראשי, שוקק החנויות והקניות, Via Toledo.

הסיור עם אנה סה"כ מוצלח. הוא חושף אותנו למגוון אוכל הרחוב וההגדרות שלו - אנחנו אוכלים פיצה במוסדות המפורסמים של נאפולי, כולל Sorbillo, Attilio ועוד, אוכלים מתוקים ב Leopoldo Infante ומתנסים בפיצה מקופלת, מטוגנת, פירות ים ודגים וגולת הכותרת - מוצרלת באפלו שזה ממש כמו לאכול גלידה לא מתוקה. הילדים מלקקים את האצבעות, זה מוגש עם עגבניות טריות שמן זית ובזיליקום. וואו.

אנה לוקחת אותנו לטעום לימונצ'לו ואפוגטו והספולייטלה המפורסמת של Mary's ב Galleria Umberto I המהממת אם כי לאנחנו לא ממש עפים על הקינוח הזה. אנה מספרת לנו על ההבדלים והמתחים בין השיטות המסורתיות להתפחה, לרב 24 שעות גג לבין הפציולים המודרנים עם ההתפחות הארוכות יותר והתוספות החדשניות.

אנחנו מגלים סוגי מקינטה שונים ואיך כמעט לכל מי שנולד בשנות ה 90 בעיר קוראים דייגו. אנה ממש חמודה ונעימה, אם כי הרבה מהמקומות שביקרנו בהם כבר רשומים לנו במומלצים לנסות והיא חוסכת לנו את התורים ומעשירה את הקונטקסט.

אחרי הסיור עם אנה אנחנו ממשיכים לטייל ברובע הספרדי, עושים השלמות עם קפה שקדים ב Caffe del professore ומגיעים לסמטאת הסימטאות של מאראדונה, המקדש הנאפוליטני שלו. באמת חווייה אנתרופולוגית ונבו גם מתרגש באופן מיוחד. גם אני האמת. להיות שם בתקופה הזאת, רגע אחרי חזרתה לגדולה של נאפולי עם כל הפסטיבל מסביב לא קורה כל יום. בשביל לחזור לדירה אנחנו בוחרים ברכבת התחתית ולו רק בשביל לחוות תחנה מיוחדת שמדמה תחושה של מתחת למים שנקראית תחנת Toledo. בזמן שמיטל ונבו נחים בדירה, אני ויונתן הולכים לחרוש שוב את הסמטאות השוקקות מסביב לבניין שלנו, צמאים לעוד. יושבים על איזה יין ושוקו בעוד איזה כיכר.

לא על טהרת הפיצה לבדה

לארוחת ערב אנחנו מחליטים לגוון מכל הפיצות והולכים למסעדה אסיאתית עם קונספט מעניין. אכול כפי יכולתך, כל עוד סיימת את מה שהזמנת. כלאמר אם הזמנת משהו שלא היה לך טעים ולא אכלת - שילמת בנוסף.

אנחנו כאמור פלצנים באוכל וגם חובבי אסיאתי והמסעדה האמת, הייתה מפתיעה במיוחד, טעימה, זולה, מגוונת - נהניננו נורא! Koi Sushi Restaurant

היום השביעי - נאפולי נגד ורונה

היום מתחיל עם טפטופים ואמור להיות מאוד גשום. אנחנו מחליטים להתחיל את היום במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי שמציג גם הרבה מאוד מהעתיקות ששמענו עליהן בסיור בפומפיי ונותן ככה לילדים גם הרבה הקשר. כולל חלק מסקרן עם כל האומנות האירוטית שהוציאו מפומפיי, חדר שבעבר רק גברים מגיל מסויים, אצילים יכלו להיכנס אליו. החדר באמת מראה שתושבי פומפיי ידעו לחגוג...

הטפטופים עדיין בקטנה, אז אנחנו מחליטים ללכת 20 דקות ברגל בשביל לספוג קצת אוירת רחוב כשממש עם ההגעה שלנו למוזיאון ההומה (בערך כולם חשבו על הרעיון הזה לשבת)מתחיל גשם מהגיהנום.

אנחנו מעבירים כמה שעות טובות במוזיאון המעניין הזה ומתארגנים לצמצם מרחק למסעדה שתהיה קרובה ליעד הבא שלו - נאפולי Underground. הפעם עם הגשם השוצף אנחנו לוקחים רכבת תחתית, סה"כ די נוחה מהמוזיאון לאזור הרובע הספרדי.

ישנם מספר מקומות בעיר בהם ניתן לעשות סיור מתחת לעיר בכמה קונסטלציות. חלקן ממש מראות את הרבדים הקדומים יותר של נאפולי, שכבות על גבי שכבות של עתיקות. אחרות, כמו האזור שאנחנו היינו בו לוקח את המבקרים בסמטאות הצרות ובברכות של אקוודוקט המים הישן שהיה מקור המים של נאפולי ואליו ירדו כל הבארות, זה גם אזור שלימים הפך להיות מקום המחסה של תושבי העיר בזמן מלחמת העולם השניה.

הסיור גם מעניין, גם פיסי וכיף, הילדים מאוד אהבו וזה גם פיתרון מצויין ליום גשום או חם. את הסיור שלנו לקחנו מהרובע הספרדי, לא רחוק מסמטת מרדונה ומגלריה אומברטו.

אחרי המנהרות אנחנו עושים ארוחת צהריים מאוחרת ברובע הספרדי, איזה פסטה קרבונרה, דגים וכמובן פיצה. זו מסעדה תיירותית שיושבים בה גם מלא מקומיים כמו כל מקום בנאפולי ונראה שהנפוליטנים רק אוכלים בחוץ ורק משייטים כל היום מדוכן אוכל אחד לאחר. מדהים כמה עצומה האהבה לאוכל כאן.

משחק גדול עם תוצאה עצובה

הגענו לתוכנית האומנותית של הערב - נאפולי משחקת נגד הנמסיס שלה ורונה. כל השבוע נבו רק מחכה למשחק הזה. נאפולי מקום ראשון בטבלה בפער עצום מורונה שנמצאת דאז במקום 17, אנחנו מצפים למשחק שחיטה. כבר רואים בעיני רוחינו את נאפולי מביאה לפחות שביעייה נגד האוייבת המושבעת שלה ועוד בעונת האליפות שלה!

לא הצלחתי לקנות כרטיסים למשחק, באמת שרציתי, אבל השיטות של האיטלקים הרגו אותי. בדיעבד היה לנו קצת מזל כי בסוף ירד מלא גשם, קור והמשחק נגמר עם 0:0 מאכזב. נבו חווה דה ג'ה וו (בזעיר אנפין כן?) מה 0:0 המבאס של באר שבע מול הפועל ירושלים ועוד בטוטו טרנר! אכזבה. מצד שני, לראות את המשחק בלייב עם האיטלקים ברחוב היה מרגש בפני עצמו.

בלב כיכר דנטה הרימו כמה קיוסקים אזורים מקורים עם כיסאות פלסטיק וכבל

חשמל שרץ מהבר הקטן ליד בשביל להקרין את המשחק.

מלא איטלקים התקשרו להזמין מקומות מראש וכיסאות הפלסטיק היו מסומנים עם שמות. כדי לתת קצת צבע, זה כאילו שהפיצוציות ברחוב הבנים בהוד השרון ירימו אוהל על האי תנועה וימשכו כבלים על הכביש בשביל הטלביזיות. אך על אף הפרוביזוריות, בקושי הצלחנו להשיג מקום. ממש במזל הסתדרנו.

כל פספוס, כל בעיטה הם מקללים את המסך, כמעט שוברים אותו, זקנים בלי שיניים ליד ילדים, נשים, זוגות צעירים, כולם - חיים את המשחק, כמה אמוציות היו שם, חווייה מהסרטים.

חוזרים לדירה לארוז אחרי יום חורפי גדוש פעילויות. אני ויונתן הולכים יורדים להיפרד מפיצריית הבית האהובה שלנו בפעם האחרונה. תם ונשלם.

היום השמיני - סיכום

המונית אוספת אותנו בשלוש בבוקר ומתעלמת מכל חוקי התנועה בדרך, תוך 10 דקות אנחנו בשדה. מצד שני היא מגיעה בזמן, באופן מפתיע ועומדת במחיר שסוכם. זה הזמן להגיד שהשדה רק נפתח לקראת ארבע ככה שלפעמים הבאפרים לא עוזרים.

זה גם הזמן לכמה מילות סיכום: כבר טיילנו כמה וכמה פעמים באיטליה, ברומא, בטוסקנה, בצפון. אבל הדרום הוא שונה. נראה שהטייפקאסט מהסיפורים על האיטלקי - החם והעצבני, הבלאגניסט, הרומנטיקן, שחי ונושם פיצה כל הזמן, נולד בנאפולי ומאפיין הרבה יותר את הדרום. טביעת האצבע המיוחדת כאן מורגשת ואפשר לאהוב ואפשר להזדעזע, מה שיפה זה שקשה מאוד להישאר אדישים. אנחנו התאהבנו ועוד נשוב.

המסלול בקצרור:

יום 1 - הגעה לנאפולי אחה"צ, לוקחים את הרכב ונוסעים לרבאלו. סיור בוילה ראפלו ושוטטות בכפר. לינה בראבלו ליומיים.

יום 2 - טרק הלימונים מראבלו, הולכים עד מינורי ומשם למאיורי. חוזרים עם מעבורת עד לאמלפי, סיור באמלפי וחזרה לראבלו באוטובוס/מונית לסדנת פסטה.

יום 3 - הדרך האמלפית, פיורד די פוררה, פוזיטנו, לינה בחווה ליד סורנטו, הליכה לכפר הדייגים שליד.

יום 4 - יום קאפרי ואחה"צ סורנטו.

יום 5 - מסלול בסביבת הר ווזוב וסיור בעברית בפומפיי. בערב שיטוט קל בנאפולי.

יום 6 - נאפולי - רובע היסטורי, סיור אוכל ברובע הספרדי, סמטת מארדונה, תחנת מטרו טולדו, ארוחת ערב במסעדה אסייאתית.

יום 7 - המוזיאון הארכיאולוגי, מנהרות אקוודוקטים מתחת לעיר (סיור שיוצא מהרובע הספרדי), משחק של נאפולי נגד ורונה בפאב עם כל האיטלקים.

יום 8 - חוזרים הביתה